החלטה בתיק רע"א 411/13

1.            לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.12.2012 (רע"א 27906-10-12, כב' השופט כ' מוסק), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 28.8.2012 (עש"א 39627-11-11, כב' השופט ג' ארנברג), כפי שיפורט להלן.

הרקע העובדתי

2.            עניינו של ההליך הנוכחי הוא תיק הוצאה לפועל (תיק 03-33911-09-1) בין המערערת, היא הזוכה, לבין משה כדורי, הוא החייב (להלן: החייב).

3.            המערערת ביקשה להטיל עיקול על נכסי החייב ובהם ארבע פוליסות ביטוח על שמו (להלן: הפוליסות), שנוהלו אצל המשיבה. העיקול הוטל ביום 13.6.2010 במדיה מגנטית, וביום 7.7.2010 הודיעה המשיבה כי העיקול נרשם. ביום 22.7.2010 פנתה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש העיקול, ובמקביל פנתה למשיבה לקבלת פירוט הכספים שבפוליסות. ביום 15.9.2010 התקבלה תשובת המשיבה, אשר על פיה לא ניתן לממש את העיקול על הפוליסות, מאחר שהסכום הצבור בהם נמוך מחובו של החייב לה בגין הלוואות שהעניקה לו. עקב תשובה זו, הגישה המבקשת בקשה לרשם ההוצאה לפועל, להעברת הכספים שבפוליסות לרשותה.

4.            ביום 6.11.2011, דחה כב' הרשם א' אסף את בקשת המבקשת להעברת כספיו של החייב שברשות המשיבה אליו. בהחלטתו קבע הרשם כי הפוליסות שועבדו לטובת שתי הלוואות שנתנה המשיבה לחייב. בגין הלוואות אלה, חב החייב למשיבה סכום של 263,860 ש"ח. פדיון הפוליסות עומד על סכום של 312,952 ש"ח, לפני ניכויי מיסים, והסכום הסופי נמוך מהחוב המשועבד של החייב למשיבה. על בסיס זה, קבע הרשם כי לא חלה חובה על המשיבה להעביר את כספי פדיון הפוליסות לידי המבקשת, וכי העיקול שהטילה המבקשת על פוליסות החייב "לא תפס כלום".

           כמו כן קבע הרשם כי אף אם העיקול היה תופס נכסים, למשיבה "הצדק סביר" שלא להעביר את כספי הפוליסות לידי המבקשת. זאת, משום שהמשיבה היא חברה העוסקת בין היתר במתן הלוואות, שניתנו במקרה דנן לחייב כנגד שיעבוד פוליסות שמנוהלות אצלה על שמו. לכך יש להוסיף, קבע הרשם, כי המשיבה לא יכולה כלל להיפרע או לשעבד מלכתחילה את כספי הפיצויים הכלולים בפוליסות, לאור הוראות החוק והפסיקה. עוד ציין הרשם בהחלטתו כי הוא נמנע מהכרעה בשאלת חוקיות הסכמי ההלוואה בין המשיבה לחייב, תוקף המשכון בגין ההלוואות וזכות הקיזוז העומדת למשיבה, וזאת בהעדר סמכות (עמ' 3 להחלטת הרשם).

5.            ימים ספורים לאחר מתן החלטת הרשם, הגישה המבקשת ערעור על ההחלטה לבית משפט השלום בירושלים. ביום 28.8.2012 ניתנה החלטה בערעור ובמסגרתה קבע בית המשפט כי יש להחזיר את התיק לרשם ההוצאה לפועל, למען ליבון שתי סוגיות. הראשונה, חישוב ערך פדיון הפוליסות ביום הטלת העיקול, ולא כחודש וחצי לאחר מכן כפי שנבדק. השנייה, בחינת השעבודים אל מול הפוליסות, וזאת לאור טענת המבקשת כי לטובת ההלוואה הגדולה יותר (על סכום של 185,000 ש"ח, מתוך סכום הלוואה כולל של 213,000 ש"ח במקור), שועבדה רק אחת מארבע הפוליסות. כמו כן קבע כי "אמנם המשיבה טענה גם לזכות קיזוז שקיימת לה כנגד כל הפוליסות, ואולם כב' הרשם לא התייחס בהחלטתו לעניין זה כלל" (עמוד 6 להחלטה). בהמשך לכך קבע בית המשפט כי מקובל עליו נימוקו של הרשם לעניין "הצדק סביר" לזכות המשיבה, "אולם משקלו של ההצדק כסביר יכול להשתנות לאחר שיבדקו הנקודות דלעיל שלגביהם החלטתי להחזיר את הדיון לכב' הרשם" (עמוד 6 להחלטה).

6.            יתר טענות המבקשת נדחו על ידי בית המשפט השלום. לעניין סמכות הרשם לדון בחוקיות ההלוואותשהעניקה המשיבה לחייב, נקבע כי מדובר בנושא סבוך שדורש דיון ארוך והגשת ראיות, ולכן לא מוקנית לרשם ההוצאה לפועל סמכות לדון בו. לעניין ניכוי המס בפדיון הפוליסות, נקבע כי על אף טענת המבקשת כי יש לנכות מס לאחר מימוש הפוליסות, מקובלת עליו קביעתו של הרשם שהתבססה על עדות מומחה. בהמשך לכך דן בית המשפט בשאלה האם יש ליחס משמעות לכך שהשעבודים האמורים לא נרשמו, וכי יש לראות בהן משכון סמוי. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה כי מדובר במשכון מופקד, לפיכך אינו דורש רישום ותקף גם כלפי צדדים שלישיים. לעניין עיקול כספי פיצויים, קבע כי על אף שהחייב הוא בעל החברה בה הוא עובד, הרציונאל שבבסיס כספי פיצויים, כמו גם לשון החוק שאינה מבחינה בין סוגי עובדים שונים, מובילה למסקנה כי לא ניתן לעקל כספים אלה.

7.            על החלטה זו הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי ירושלים (רע"א 27906-10-12, כבוד השופט כ' מוסק). ביום 16.12.2012, ניתנה החלטת בית המשפט, אשר דחתה את הבקשה בלא לבקש תשובה. אשר לטיעוני המבקשת שההליך מעורר שאלה כללית -מהן אמות המידה שעל פיהן תיבחן בקשה לרשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בהליך מעין זה כערעור בגלגול שלישי, תוך בחינה רחבה יותר של שאלות משפטיות ועובדתיות, וזאת, בהתאם למבחנים שהותוו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)). במסגרת זאת, קבע בית המשפט כי אין בטיעוני המבקשת כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ולפיכך דחה את הבקשה. בבחינת למעלה מן הצורך ציין בית המשפט, בנוגע לטענות המבקשת הנוגעות לתוקפו של המשכון שהטילה המשיבה על פוליסות החייב, כי במועד הטלת העיקול על הפוליסות על ידי המבקשת, עדיין עמדו בתוקפן שתי ההלוואות, שהטילו שיעבוד על שתיים מתוך ארבעת הפוליסות.

8.            מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. כפי שיובהר להלן, אף שיש טעם בטענות המבקשת לעניין אמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי, בנסיבות המקרה הקונקרטי אין הצדקה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. משכך, אתייחס רק ממעוף הציפור לטענות לגופו של עניין בהליך, אשר כאמור, אינן מצדיקות את קבלת הבקשה. יצוין כי לאחר הגשת התשובה לבקשה, והתגובה לתשובה לבקשה, הגישה המשיבה בקשה להגשת תגובה נוספת. לא מצאתי, בנסיבות העניין, שיש הצדקה להגשת תשובה נוספת, בין היתר נוכח הפירוט הרב שבהודעות הקודמות של הצדדים, והבקשה נדחית. 

טענות הצדדים

9.            סעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), שנכנס לתוקפו בשנת 2011, קובע כי השגה על החלטה בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל תעשה בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, טרם נקבעה הלכה באשר לשיקולים שיש להידרש אליהם בשאלת אמת המידה למתן רשות ערעור במקרה כזה. במסגרת זאת, טוענת היא כי לאור סמכותו של בית משפט השלום לשמוע ולקבל ראיות חדשות בערעור על רשם ההוצאה לפועל, יש לראות את בית המשפט המחוזי בעניינים אלה כערכאת ערעור ראשונה. לפיכך, לא היה עליו ליישם את המבחנים שהותוו בהלכת חניון חיפה, והיה עליו לדון לגופם של דברים בטענותיה בערעור.

10.         המשיבה, בתגובתה, טוענת כי סעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל נחקק במיוחד כדי להבהיר שבערעורים על רשם ההוצאה לפועל, וערעור לבית המשפט המחוזי, טעונים מתן רשות. לפיכך, לטענתה, ההלכות בנוגע לאמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור שנקבעו בהלכת חניון חיפהחלות גם על רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליכי הוצאה לפועל.

דיון והכרעה

11.         כאמור, החלטתו של בית המשפט המחוזי יישמה את מבחני הלכת חניון חיפהעל נסיבות ההליך. אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נדרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל. כך, ציינתי בהליך קודם כי:

"כיום, לאחר הפרדת מערכת ההוצאה לפועל ממערכת בתי המשפט, אפשר שראוי לקבוע רף מקל יותר לקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל על ידי בתי משפט השלום (וכן יש מקום לבחון את המבחנים לעניין השגה על ערעורים בזכות על החלטות ההוצאה לפועל). זאת, שכן בשונה מבעבר, אין מדובר עוד בערכאה שיפוטית רגילה, כי אם גוף "מעין שיפוטי" בלבד [...]).

יתר על כן, כפי שציינתי בעבר, הקביעה כי הזכות לקיום מינימאלי בכבוד היא זכות חוקתית אף היא צריכה להיות בעלת משקל בבואנו לקבוע את המבחנים לעניין ההשגות על החלטות ההוצאה לפועל [...]. ברי, כי אין משמעות לזכות תיאורטית, שאינה זוכה לביטוי בפועל. מערכת ההוצאה לפועל, אשר דנה על בסיס יומיומי בעניינם של חייבים המצויים במצוקה כלכלית, היא אתר מרכזי ביותר בו מעוצבת הזכות לקיום מינימאלי בכבוד הלכה למעשה" (רע"א 8476/12 עזבון כהן נ' בנק הפועלים בע''מ (29.1.2013).

12.         ויובהר, השינוי המבני משקף את האופי הייחודי של עבודת רשמי ההוצאה לפועל. ברי, כי רשמי ההוצאה לפועל נדרשים חדשות לבקרים ליישם את פסיקותיהם של בתי המשפט. יחד עם זאת, כפי שציין הרשם בהליך הנוכחי, סמכותם של הרשמים מוגבלת ליישום הפסיקה, ואין להם הסמכות להכריע בשאלות משפטיות מהותיות. במסגרת זאת, לא פעם נדרש רשם ההוצאה לפועל להכריע, במסגרת החלטתו, בסוגיות של משפט מהותי הנוגעות לעצם סמכותו ולאופן הפרשנות הראוי של דיני ההוצאה לפועל. במצבים אלו, אף שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השיפוטי הראשון המכריע בסוגיות משפטיות המתעוררות במסגרת ההליך. במילים אחרות, בעוד שבשאלות עובדתיות מובהקות הנוגעות ליישום פסיקתו של בית המשפט ותשלום החוב, עיקר הנטל לביצוע הבירור העובדתי מצוי בידי רשם ההוצאה לפועל, ותפקידו של בית משפט השלום במסגרת הערעור היא לבקר את החלטת הרשם כגוף ערעורי, הרי שבהחלטות שדורשות פרשנות של הדין המהותי, אף שלרשם ההוצאה לפועל יש הסמכות לדון בסוגיה, יושב בית משפט השלום כערכאה שיפוטית ראשונה המבררת את הסוגיה.

13.         למבנה ייחודי זה יש גם השלכות לעניין בחינת בקשת רשות לערער על ידי בתי המשפט המחוזיים. ויובהר, אף שנוכח המאפיינים המעין שיפוטיים של עבודת רשם ההוצאה לפועל, אנו מצויים במסגרת ערעורית, וההליך שבפני בית משפט השלום אינו הליך של בחינת ההחלטה בגלגול ראשון (וראו, לאבחנה בין שני סוגי ההליכים ומשמעותה הדיונית: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 78 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)).